ההבדל המכריע: נחשים ארסיים (קדמי-שיניים) מול נחשים תת-ארסיים (אחורי-שיניים)

עולם הנחשים בישראל מעורר פליאה וחשש כאחד, אך בלב הפחד שוכנת לעיתים קרובות אי-הבנה בסיסית: לא כל נחש ארסי מסוכן לאדם. ההבדל בין נחש המהווה סכנת חיים לבין נחש שארסו אינו רלוונטי לבני אדם, טמון בפרט אנטומי קטן ומשמעותי – מיקום שיני הארס.

ההבחנה בין נחשים ארסיים (מסוכנים) לנחשים תת-ארסיים (בדרך כלל לא מסוכנים) היא המפתח להבנת הסיכון ולשמירה על בטיחותנו ועל חיות הבר. במאמר זה נפרט את ההבדלים המהותיים בין שתי הקבוצות, תוך מתן דגש על מנגנון הזרקת הארס הייחודי לכל אחת.

נחשים ארסיים (קדמי-שיניים): סכנת חיים מיידית

נחשים אלו הם האיום המרכזי והאחראים לרוב מקרי ההכשה המסוכנים לבני אדם.

אנטומיה ומנגנון ההכשה:

• מיקום השיניים: שיני הארס ממוקמות בחלק הקדמי של הלסת העליונה, ולכן הם מכונים נחשי קדמי-שיניים. מיקום זה מאפשר להם להשתמש בשיניהם ככלי נשק יעיל במיוחד.

• מבנה השיניים: השיניים הללו הן ארוכות, חלולות (כמו מחט), והן מחוברות לבלוטות הארס. במיני צפע, השיניים הן ניידות ויכולות להתקפל כלפי מעלה אל החך כאשר הנחש סגור, ולהישלף החוצה בעת ההכשה.

• הזרקת הארס: מנגנון ההזרקה הוא מהיר ופשוט. הנחש תוקף במהירות, הניבים חודרים לעומק הרקמה, ושרירים חזקים סביב בלוטות הארס מתכווצים ומזריקים את הארס ישירות לתוך הפצע. ההכשה נמשכת חלקיק שנייה.

• רמת הסכנה: גבוהה מאוד. הארס שלהם לרוב חזק (המוטוקסי או נוירוטוקסי) ומסוכן. בשל מיקום השיניים, הנחש אינו צריך "ללעוס" כדי להזריק ארס, והוא יכול לחדור בקלות דרך בגדים קלים.

דוגמאות בישראל:

• צפע מצוי (Daboia palaestinae)

• אפעה (Echis)

• פתן שחור (Walterinnesia aegyptia)

  
  

נחשים תת-ארסיים (אחורי-שיניים): סכנה זניחה לאדם

קבוצה זו היא מקור לבלבול רב, שכן חבריה ארסיים מבחינה טכנית, אך אינם מסוכנים לאדם. נחשים אלו מכונים אחורי-שיניים, וזו גם הסיבה לכך שהם אינם מהווים איום.

אנטומיה ומנגנון ההכשה:

• מיקום השיניים: שיני הארס ממוקמות בחלק האחורי של הלסת העליונה, עמוק בתוך חלל הפה.

• מבנה השיניים: השיניים קצרות יחסית, בעלות חריץ או צינורית חלקית (ולא חלולות לחלוטין כמו ניבי הצפע).

• הזרקת הארס: מנגנון ההזרקה אינו יעיל כלפי טרף גדול כמו אדם. כדי להזריק ארס, הנחש חייב לאחוז וללעוס את הטרף שלו במשך מספר שניות, ולמעשה "להכניס" את הטרף עמוק אל תוך הפה עד שהשיניים האחוריות מגיעות למגע עם הרקמה.

• רמת הסכנה: זניחה. ארסם מותאם בעיקר לטרפם העיקרי (לטאות, דו-חיים) ולרוב הוא קל ונוירוטוקסי, ואינו משפיע על גוף האדם בצורה משמעותית. גם אם מתרחשת נשיכה עמוקה שמצליחה להזריק מעט ארס, התסמינים יסתכמו לרוב בנפיחות מקומית קלה וכאב קל בלבד.

  
  

דוגמאות בישראל:

• עין חתול חברבר (Telescopus fallax)

• שרף עין גדי (Atractaspis engaddensis)

נחשים לא-ארסיים (חסרי ארס)

כדי להשלים את התמונה, ישנה קבוצה גדולה של נחשים שאין להם כלל שיני ארס מיוחדות, והם אינם מזיקים לאדם. אלו כוללים מינים כמו זעמן שחור (הנחש הארוך ביותר בישראל) ונחש מים – שניהם טורפים מצטיינים וחשובים למערכת האקולוגית.

כללי בטיחות: עין בלתי מקצועית לא יכולה להבחין

ההבדלים האנטומיים בין נחשים ארסיים ותת-ארסיים אינם נראים לעין הבלתי מזוינת. אי אפשר להבדיל בין נחש קדמי-שיניים לאחורי-שיניים לפי הצבע, הדוגמה, או אפילו צורת הראש בלבד.

• צורת הראש המטעה: נחשים תת-ארסיים רבים, כמו עין חתול, מפתחים ראש משולש הדומה לצפע, כחלק ממנגנון הגנה, מה שמוביל לזיהוי שגוי ובהלה.

• כלל הזהב: כל נחש בישראל הוא חיה מוגנת, וכל נחש שנראה בסביבה מיושבת יש להתייחס אליו כאל סכנה פוטנציאלית. לעולם אין לנסות לגעת בנחש, ללכוד אותו או לנסות לזהות אותו.

  
  

במקרה של מפגש עם נחש, הפעולה הנכונה והיחידה היא להתרחק ממנו בצורה שקטה וללא תנועות פתאומיות, ומיד להזמין לוכד נחשים מוסמך שיבצע לכידה בטוחה וישחרר את הנחש בטבע, מתוך כבוד לחוק ולמערכת האקולוגית. הבנה זו, שמפרידה בין פחד בסיסי לידע מדעי, היא קריטית לשמירה על בטיחותנו ועל עולם החי.